עבדות ללא חירות: הכלא של הפרעת האכילה
מאמר שלי שפורסם ב-Ynet, מדור בריאות
הפרעת אכילה היא כלא. היא סוגרת את מי שנמצא/ת בתוכו כמו בצינוק. כשכולם בפסח עסוקים ביציאה מעבדות לחירות- האדם הסובל מהפרעת אכילה תקוע עמוק-עמוק במדבר. איך אפשר להשתחרר מהעבדות הזו ולצאת לחירות?
קרן בלומנטל יניר פורסם: 26.04.19 , 09:17
הפרעת אכילה היא כלא. סוגרת את מי שנמצא/ת בתוכו כמו בצינוק מבוטן המאופיין בתנאים-לא-תנאים של חושך, קור, בידוד וצמצום. כשכולם בפסח עסוקים ביציאה מעבדות לחירות- האדם הסובל מהפרעת אכילה תקוע עמוק-עמוק במדבר.
אחד המאפיינים הבולטים בכלא הוא המסגרת. גבולות ברורים בתוך גבול ברור: שעת השכמה, שעת ספירה, שעת חצר, שעת ארוחה, שעת כיבוי אורות. מטרת הגבולות הללו להיטיב- להחזיק ולמסגר את מה שנפרץ ולא הצליח להיות מוכל אחרת.
הכלא עבור האסיר הוא עונש אך בו בזמן גם מעין הורה-גדול, מבוגר אחראי. הפרעת האכילה בהחלט נותנת אשליה של מסגרת מחזיקה עם חוקים נוקשים ותנאים מגבילים (איזה מזון מותר/אסור, מקסימום קלוריות ביום, מינימום פעילות גופנית וכד׳) אך ה"החוזקה" שלה שקרית - כובלת וחונקת. היא לא באמת מאפשרת חוויית שליטה של האדם בעצמו אלא הופכת אותו נשלט על ידיה קשות.
אזיק אלקטרוני של מחשבה על האוכל
מי שסובלים מהפרעות אכילה מתהלכים בעולם החופשי כאילו באין מפריע, אך למעשה חשים מוקפים, מאוגפים ומוגפים בתוך חוויה פנימית של חומה בצורה או גדר תיל דוקרנית, לפרקים אפילו מחשמלת.
הפרעת האכילה גורמת למי שסובל ממנה להרגיש אסיר בתוך ים של איסורים וייסורים, והוא הופך להיות לה לעבד. בצילה- הופך האדם לחסר תנאים, חסר זכויות, חסר כל עד שעלול להפוך לחסר צלם אנוש.
הפרעת האכילה, גם אם מאפשרת לצאת לרגעים מתוך גבולות הכלא, משאירה על האדם מעין אזיק אלקטרוני ולא מאפשרת לסובל ממנה להתרחק. היא דוחפת אותו להישאר קרוב לבית, למבצר- כך שיתאפשר לו "לאכול מסודר" או "להקיא מסודר", יכולת הריכוז בעבודה, בלימודים או במפגש חברתי נמוכה מאד עד נעלמת.
״אני הולכת לישון מיד אחרי ארוחת ערב ומחכה לקום ישר לארוחת הבוקר, כי בין לבין אסור לי לאכול... אלכוהול אני מרשה לעצמי רק פעם בחודש בגלל הקלוריות ולכן אני לא יוצאת לבלות עם חברים. כשאני מסיימת את התפריט היומי שלי- אני מרגישה שאין לי יותר טעם להמשיך את היום״. כך תארה לי מטופלת את התמונה הסימפטומטית שלה.
"אמאל’ה", אמרתי לה, "את ממש בכלא. עשית משהו רע שאת צריכה לרצות בגינו עונש?", שאלתי אותה.
הענישה העצמית מאפיינת מאד הפרעות אכילה. הפרעת האכילה לכשעצמה היא סוג של ענישה עצמית, ועליה מתווספים עונשים רבים. הענישה העצמית נגרמת בשל חוויה פנימית הקשורה בהרסנות, תוקפנות, רוע, חמדנות, דחפיות וכדומה המעוררים תחושות אשמה חמורות המזמינות עונש.
לריצוי עונש בעקבות ביצוע פשע יש פוטנציאל משחרר ("שילמתי את חובי") ולכן מי שריצה את עונשו- יכול ברבות הזמן להצליח לחוש גם משוחרר.
המאסר בכלאה של הפרעת האכילה אינו טומן בחובו את הפוטנציאל לשחרור ולהקלה. בכלא הקשוח הזה - החוב אינו משולם או מוחזר, אלא תופח וגדל. תנאי המאסר הופכים להיות חמורים ככל שהמחלה מתקדמת.
מאסר ללא הקלות בתנאים
בניגוד לאסיר העומד במחויבויותיו בכלא האמיתי שבדרך כלל זוכה להקלות או הטבות בגין התנהגותו החיובית והעמידה בכללים- בכלא של הפרעת האכילה, עמידה בכללים לא מזכה בנקודות זכות. להיפך, ההגבלות רק הולכות וגדלות.
יתרה מכך, כל חריגה קטנה מהמסגרת המתוכננת- מביאה להחמרת העונש (בבחינת- ״אכלתי עוד כף מהפחמימה- אני חייבת לרוץ עכשיו עוד 15 ק״מ!״, ״חרגתי טיפ-טיפה ממה שתכננתי- אז עכשיו אני צמה לגמרי יומיים״, ״אכלתי את התפוח האדום במקום את הירוק- אז כלום כבר לא משנה, תאכלי הכל, ומהר- עד שלא תוכלי יותר!״).
הגבלת המזון בפסח וענייני הכשרות המאפיינים את החג יכולים להפוך ל"שיתוף פעולה" חולני עם הפרעת האכילה ולהגביר את הטורדנות המחשבתית המאסיבית גם ככה, להפוך לאתגר בלתי נסבל שמחייב תזוזה מתפריט נוקשה וחזרתי ("לא יודעת מה אני עושה בלי הקורנפלקס שאני רגילה לאכול בבוקר!!"), אך במקרים אחרים- גם הזדמנות להתנסויות חדשות בחסות המסורת או ההיצע הקיים בחנויות.
כשאדם מסיים לרצות את עונשו ומשתחרר מהכלא- בחלק גדול מהמקרים יחוש צורך לפצות על הזמן האבוד, לטרוף את העולם. לחוות את מה שיש לו להציע ובעוצמות גבוהות. לפעמים היציאה מהכלא של הפרעת האכילה מאופיינת בפריצת גבולות שמקורה בפיצוי על מה שהיה עד כה אסור.
חשוב לא להיבהל מכך ולהבין שמדובר בשלב בדרך הארוכה להחלמה. ברור שהמטרה היא להצליח לייצר איזון מיטיב בין חופש וגבולות, מסגרת פנימית איתנה שניתן לסמוך עליה שתשמור עלינו.
חשוב להזכיר את העמדה המקצועית שגם לאסיר הקשה ביותר יש פוטנציאל שיקום. את השיקום מהפרעת האכילה לא ניתן למצוא בכלא שלה. לפעמים נדרשת יד חיצונית שתושט ותאפשר יציאה ממנה דרך פתח קטן בגדר, לפעמים רגע פנימי שמאפשר התחמקות מסוללת השומרים ובריחה. חשוב להשתקם, כדאי, רצוי, אפילו הכרחי, והכי חשוב- אפשר להשתקם. לצאת מעבדות לחירות.
קרן בלומנטל יניר, פסיכותרפיסטית מטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים אחרים.
לקריאת המאמר באתר Ynet- לחצו כאן